<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה רכ"ג. שנצטוינו לגרש מי שירצה לגרש בכתב [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ב, רמב"ם הל' גרושין פ"א] והוא אמרו ית' [דברים כ"ד א'] וכתב לה ספר כריתות וגו'. ענין כונת מצוה זו מבואר שזה לתקון סדר בני אדם ואופן עמידתם במה שיש בו מן התקון ושלמות הזווג, כי לפעמים תתעורר שנאה בסבה ושלא בסבה בין איש לאשתו ותתחזק האיבה ההיא עד שיצטרך שירחיקנה או יכנה או יהרגנה או יעמדו כל ימיהם במשטמה, ויהיה זה הפך כונת ה' בבריאה. וגם אם לא ירחיקנה מן השכיבה יהיה הזרע בלתי נכון, וכבר ידעת מה שאמרו בבני גרושת הלב [נדרים כ' ע"ב], לפיכך היה משלמות תורתנו שיוכל לגרש אותה ללא סבה וללא דבר לכונה שכתבנו. ורבותינו הקדושים עשו קצת דקדוקים כפי מה שבאה הקבלה האמתית בענין גרושין למען יארך הענין, כי לפעמים תתעורר משטמה תעמוד יום או יומים או שבוע ואחר יתפייס. ובדורות האחרונים קמו אנשים גדולים מוסרי הדור וראו בעוונותינו כי לפי ארך הגלות והיותנו עם מפוזר ומפורר בין העמים, נולדו בנו מדות מגונות כילדי נכרים נספיק [ישעי' ב' ו'], ועשו סייגים וגדרים שלא יגרש אדם מדעתו כי אם בהסכמת אחרים כדי שישתדלו לשים עצת שלום ביניהם. אמנם לשלמות בני עמנו בזמן מתן תורה לא הוצרך לגדרים ההם. ומאשר הענין בעצמו אינו מצוה ומורה על תכונה רעה, ר"ל המגרש ללא סבה ובלא ערות דבר, ע"כ אמרו [צ' ע"ב] שנוי המשלח. וכן מפני שזוג ראשון הוא הראוי להיות ביניהם אהבה ורעות, וכן מחייב טבע ישר מאשר גדלו יחד בימי הנעורים אמרו [שם] המגרש אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות. ואעפ"י שאלו הענינים הם כפי הנמצא בסמך הכתוב יש קצת דמיון בענינם, כי כמו שענין הקרבנות לא כוונו לעצמן רק לפי הרגלם בהם כמו שכתב הר"ם, ואמרה תורתנו שיהא הקרבן לה' להעתיקם מן האמונות הכוזבות, כן המעשה ההוא לא כוון לעצמו רק להוציא המין, ולעורר על זה באה בענין ההוא מצוה כדי שיעשה לזאת הכונה, ומי שיגרש אשתו ראשונה, יורה שעקר המצוה ההיא אליו להנאת גופו אולי נתן לבו באחרת אמנם אם היא פרוצה או רעה עד שאינו יכול לדור עמה, אז אמרו רבותינו [שם] שמצוה לגרשה, ועל כיוצא באלו תהיה מצות הגרושין כאחת מן המצות לתועלת הנמשך מהן, אעפ"י שאין עקר מצוה זו לזאת הכונה כי ענין המצוה הוא שיגרש מי שירצה לגרש בכתב ועל פי עדים. וזה היה ג"כ משלמות התורה שאם לא יצטרך רק שיוציאנה מביתו או שיאמר בפני עדים אין את אשתי ימשך מזה הפסד גדול בין בני אדם, כי כבר כתבנו שיתעורר ריב יעמוד יום או יומים ואפשר שיתפייס תוך הזמן ההוא, ואם גרשה והוציאה מביתו יתנחם ולכבודו לא יחזירנה, או אולי גם היא לא תתרצה בכך, ולזאת הכונה תקנו רבותינו [בבא בתרא ק"ס ע"א] גט מקושר לכהן, מפני שאינו יכול להחזיר גרושתו.
<h2>דף ב:</h2>
האזהרה רפ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ח, הל' עדות פ"ה ה"א] הוזהרנו מלהביא ענש או לקחת ממון בעדות [עד] אחד, ואפילו יהיה בתכלית הכשרות, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ט ט"ו] לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו'. אמר ע"ה [כתובות פ"ז ע"ב, שבועות מ' ע"א וספרי דברים שם] לכל עון הוא דאינו קם אבל הוא קם לשבועה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי באפשר קרוב הוא שיעיד האחד כדי לעזור את חברו בסבת אהבה, או אפשר שיעיד בדדמי ליה בלא ידיעה אמתית, אך שנים רחוק הוא שיעידו דבר אלא באמתות. אמנם אמרם [כתובות פ"ז ע"ב, שבועות מ' ע"א וספרי דברים שם] אבל קם הוא לשבועה, כי אחר שהאחד מוצא עזר לדבריו אעפ"י שלא נחתוך הדין על פי עד אחד יש לחוש לדבריו לפיכך נטיל שבועה על האחד.
<h2>דף ז:</h2>
המצוה קצ"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ה, הל' מתנות עניים פ"ז] צונו על הצדקה וחזוק העניים ולהרחיב עליהם. וכבר בא הצווי בזאת המצוה בלשונות חלוקות, אמר [דברים ט"ו ח'] פתוח תפתח את ידך לו, ואומר [ויקרא כ"ה ל"ה—ל"ו] והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. והכונה באלו הכתובים כלם אחד, והוא שנרחם על עניינו ונחזקם כפי דיים, ובאתנו הקבלה [גיטין ז' ע"ב, רמב"ם שם ה"ה] אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו. ר"ל הצדקה עם מי שלמטה ממנו או בדבר מועט, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת לחמלה על העניים לקיום הישוב. גם הצדקה היא תכונה טובה בנפש והיותר שלמה שבמדות. ויש בה הערה בנפש לחון על הילד המסכן, כמו שאמר הכתוב [משלי י"א י"ז] גומל נפשו איש חסד. ואמרו רבותינו [כתובות ס"ח ע"א] כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה נאמר גבי עבודה זרה [דברים י"ג י"ד] יצאו אנשים בני בליעל, ונאמר במעלים עיניו מן הצדקה [שם ט"ו ח'] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. הכונה בזה המאמר כאלו עובד עבודה זרה שהיא זרה לנפשו מפני הקנין הרע, עם הכונה גם כן שמעלים עיניו מן הצדקה הרי הוא כאלו כופר במשגיח. וכבר ידעת מה שאמר הכתוב [שם שם י'] וקרא עליך אל ה', וכן פסוקים רבים כאלה. ולהיות הצדקה תכונה טובה והערה נפשית כמו שבארנו אמרו [ב"ב ט' ע"א] שקולה צדקה כנגד כל המצות. ומה שהפליגו במאמרם גדול הנותן צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, זה המאמר הנאמן ביותר [מ]מאמרים מופלאים שבמאמרים התלמודיים שאדון הנביאים שהעיד עליו הכתוב [במדבר י"ב ח'] פה אל פה אדבר בו ולא קם נביא וגו', איך יאמר שהנותן צדקה גדול ממנו. ואשר יראה לי שנותן צדקה בסתר גדול בענינו ובשלמות מדותיו עד שאין אחר זה שלמות ר"ל בתכונת המדות, שזה שנותן בסתר ואינו יודע למי נותן באמת זה לכונת המצוה לא לתקות גמול, והוא גדול במעלה זו שאין למעלה ממנה, ואמר שהוא גדול ממשה רבינו בהשגחתו ה' יתעלה שהיה לו מונע עד שנאמר לו [שמות כ"ג כ'] כי לא יראני אדם וחי, ולא תגיע בה אל תכלית כונתו כמו שהגיע זה אל תכלית מצות הצדקה. ובדרך זה נבאר מאמר אחר מדברי רבותינו אמרו [במ"ר פי"ד ב', עה"פ דברים ל"ד י'] ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באמות העולם קם ומנו בלעם. חלילה לך שיהא לבלעם יחס עם אדון הנביאים בנבואה, אבל הכונה בו לא קם בישראל בנבואת ישראל שהיא נבואת ה' שלם בנבואה כמשה, אבל בנבואת האומות שהוא הקסם קם מי שהוא במדרגה עליונה ממנו כמו שהיה משה בנבואה והוא בלעם, ו"נביא" שם משותף יאמר הנביא על האמתי ועל הקוסמים. ונשוב לענין הצדקה, אמרו רבותינו [ב"ב ט' ע"ב] הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות דכתיב [ישעי' נ"ח ז'—ט'] הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם, וכתוב אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, וכתוב אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות שנאמר [שם פסוקים י'—י"ב] ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים, ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת. וידוע כי נתינת הממון חיי הגוף, והפיוסים בדברים חיי הנפש, בין שיהיה פיוס בדברים ממש או הפקת הנפש להשביע נפש נענה מן הדעות האמתיות.
<h2>דף יב:</h2>
האזהרה קל"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ג] הוזהר כל זר מלאכול תרומה, והוא אמרו [ויקרא כ"ב י'] וכל זר לא יאכל קדש. ירצה בזה "הקדש" התרומה לבד, וכן הבכורים, כי הם נקראו תרומה כמו שאני עתיד לבאר [סהמ"צ לר"מ ל"ת קמ"ח] וזה רצוני באמרי כל תרומה ואם אכל תרומה בזדון חייב מיתה [בידי] שמים ואינו חייב תוספת חומש, כמו שנאמר בה' ובז' ממסכת תרומה. ובט' מסנהדרין [פ"ג ע"א] מנו מחוייבי מיתה בידי שמים ובכללן זר שאכל תרומה, ושמו ראית זה אמרו ית' [ויקרא שם ט'] ומתו בו כי יחללוהו ואחריו וכל זר לא יאכל קדש. ובשני מבכורים אמ' התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורה לזרים. ורב חולק על אלו המשניות כלן ואמר זר שאכל תרומה לוקה. וידוע הוא [ערובין נ' ע"ב וש"נ] כי רב תנא הוא ופליג. וכבר בארנו בפירוש המשנה [הקדמה לפירוש המשנה] שכל מחלקת שאינו מחלקת במעשה רק בדעות לא אחתוך בה הלכה ולזה לא אמרו הנה אם הלכה כרב או כסתם משנה. אחר שלדברי הכל לוקה. כי כל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מן הלאוין לוקה גם כן לפי מה שבארתי בהקדמת ספר זה, ע"כ. וכתבנו הכונה שם ונאסרה אכילתן רק לכהנים שהם משרתי ה' ובא בזה ענש מיתה למעלתם ולתכלית האזהרה כדי שלא יעכבו אצלם. ולא באה האזהרה ולא ענש בענין המעשרות כי זה היה כנגד חלקם המגיעם בארץ.
האזהרה קל"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ד, פ"ו מהל' תרומות ה"ה] הוזהר אפילו תושב כהן ושכירו מלאכול תרומה, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ב י'] תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש, ואם אכל דינו כדין שאר זרים, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת האזהרה הקודמת, ואפילו תושב כהן ושכיר שהם אוכלי לחם הכהן נאסר להם לכונה שכתבנו.
<h2>דף כט.</h2>
המצוה רמ"ג. נצטוינו בדין נושא שכר והשוכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ג, רמב"ם הל' שכירות פ"א] שדין שניהם אחד הוא כמו שבארו ואמרו [ב"מ צ"ג ע"א, שבועות מ"ט ע"א] שלשה דינים לארבעה שומרים, והוא אמרו ית' [שמות כ"ב ט'] כי יתן איש אל רעהו חמור וגו', ישור דין זה מבואר כי אחר שהוא נושא שכר, הרי הוא כאלו קבל עליו אחריות כל דבר קרוב שימצא כגון גנבה ואבדה, אמנם אונסין גדולים כגון נשבר או נשבה או מתה או נטרפה הבהמה או ספינה שטבעה בים או שנכנס בליסטים מזויין [צ"ל נלקח בלסטים וכו' עי' ב"מ כ"ט ע"ב, ושם צ"ג ע"ב] וכיוצא באלו מן העניינים הרחוקים ודבר שאין בכחו לשמור פטור [רמב"ם שם ה"ב].
המצוה רמ"ד. נצטוינו בדין השואל [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ד, רמב"ם שאלה ופקדון פ"א פ"ג] באמרו [שמות כ"ב י"ג] [ו]כי ישאל איש מעם וגו'. יושר זה הדין מבואר שהוא חייב בכל מה שפטורין שאר השומרים, כי אחר שהוא משתמש בה ונהנה ממנה [ב"מ ל"ד ע"א] הרי הוא כאלו קנהו מאתו ונתחייב בדמיו. אמנם אם מתה מחמת מלאכה פטור, שלכך השאילו [ב"מ צ"ו ע"א]. ומה שנ' בתורה [שמות כ"ב י"ג] בעליו אין עמו שלם ישלם, וכן הדין בשאר השומרים, ואם בעליו עמו השומרים פטורים [ב"מ צ"ה ע"א]. ובאה הקבלה האמתית [משנה שם צ"ד ע"א וגמ' צ"ה ע"א] שאם שאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ אעפ"י שלא היו שם בשעת הגנבה או בעת האנס פטורין. אפשר להיות הכונה בזה הואיל והבעלים שאולין או שכורין לשמור, ושמירת הדבר ההוא עליהם הואיל ושלהם הוא, אמנם כשאינם שאולין או שכורין בעת השאלה והשכירות השמירה על השואלים ועל השוכרים ואעפ"י שהבעלים היו בעת שנאבדו השומרים חייבים, שכבר הוטלה חיוב השמירה עליהם. ומה שבאה הקבלה האמתית [ב"מ נ"ו ע"א] שדין ארבעה שומרים איננו בקרקעות ועבדים ושטרות, ידוע הוא שאין הקרקעות צריכים שמור, ורחוק הוא שיאמר פשיעה בענין הקרקעות. וכן בענין העבדים שכל בן דעת שומר את עצמו. אמנם בשטרות כבר בארו רבותינו [שם] שהטעם מפני שאין גופם ממון, וזה אמת שרחוק הוא שיגנבו או יאבדו לפי שאין תועלת בהן. ומה שבאה הקבלה האמתית [שם נ"ו ע"ב, נ"ז ע"ב] שממון הקדש איננו בדין ד' שומרים, אפשר שכונו בזה כדי שלא ימנע שום אדם מלקבל דבר של הקדש, לפי שאין אדם שומר דבר משל חברו אלא לתקות גמול או לאי זה סבה אחרת אשר ביניהם, ודברים של הקדש בידוע שכל אדם נזהר בהם לשמרם, אמנם כשקנו חייב שכבר נשתעבד בהם וקבל עליו [ב"מ נ"ח ע"א, רמב"ם שכירות פ"ב ה"א]. ותקנו חכמים [שם ורמב"ם ה"ב] שיהיו נשבעים על ההקדשות שבועת השומרים כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות. וכתב הר"ם הלכות שכירות פ"ב [שם ה"ג] יראה לי שאם פשע שומר בעבדים וכיוצא בהם חייב לשלם פטור בעבדים וקרקעות אלא כמין הגנבה והאבדה והמיתה כיוצא בהם, שאם היה שומר חנם ומטלטלין נגנבו או אבדו ישבע ובעבדים ושטרות וקרקעות פטור מן השבועה, וכן אם היה שומר שכר שמשלם גנבה ואבדה במטלטלים פטור מלשלם באלו. אבל אם פשע חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין מזיק קרקעות ומזיק מטלטלין. וזה דין אמת לנבונים וכן ראוי לדון.
<h2>דף ל.</h2>
המצוה קכ"ד. לשון הר"ם [סהמ"צ עשין קכ"ט] צוו [צ"ל נצטוו] הלויים להוציא מעשר מן המעשר אשר יקחו מבני ישראל ויתנוהו לכהנים והוא אמרו יתעלה [במדבר י"ח כ"ו] ואל הלוים תדבר ואמרת אל(י)הם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' והרמ(ו)תם וגו' מעשר מן המעשר [חסר כאן מה"ד ובאר לנו שזה המעשר נקרא תרומת מעשר] וינתן לכהן, אמר יתעלה [במדבר שם] ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן. וכבר באר שזה המעשר יוציאוהו מן הטוב שבו שנאמר [שם שם כ"ט] מכל חלבו את מקדשו ממנו. אחר כן העיר שיהיו חוטאים אם לא יוציאוהו מן הטוב אשר בו, והוא אמרו יתעלה [שם ל"ב] ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו. וזה הלאו שלילת החיוב, כי הוא אמר לא יהיה עליכם חטא אם לא תוציאוהו מן היפה, אם כן יורה שהם אם יוציאוהו מן הרע [י]חטאו. וזה אינו [צ"ל ענינו] נוהג מנהגן לאו הבא מכלל עשה אשר אינו מן הלאוין ר"ל מאחר שצוו להוציא מן היפה הורו שלא יוציאוהו מן הרע. ולשון ספרי [קרח פיס' קכ"ב] מניין אתה אומר שאם לא הפרשתם אותו מן המובחר שאתם בנשיאות עון ת"ל ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת, כי הכהנים היו מעטים כנגד הלויים, שאין הכהנה אלא לזרע אהרן ומשפחות הלויים רבות, ודי לכהנים בחלק העשירי ממה שמגיע בכל השבט עם מה שהיה נתן להם מתרומות וחלות, ומפני שהכהנים מיוחדים לעבודת ה' נקרא חלקם תרומת ה' [פסוק ל"ג, בכורות נ"ו ע"ב] ויש בה מיתה מה שאין כן במעשר [בכורים פ"ב מ"א], וכן המצוה שינתן מן המובחר לזאת הכונה.
<h2>דף לו.</h2>
האזהרה ס"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"ב, פ"א משבועות ה"ד וה"ז] הוזהרנו משבועת שוא והוא אמרו [שמות כ' ז'] לא תשא וגו' והוא שישבע על מחוייב המציאות שהוא על חלוף מה שהוא עליו נמצא, או על דבר מהנמנעים [שהוא נמצא], או שישבע לעבור על מצוה מן התורה. וכן אם נשבע מן ענין ידוע אין חלוף בו ולא מחלקת לאיש מאנשי העולם כמו שישבע בה' שכל מי שישחט ימות, וזה גם כן נושא שם ה' לשוא. ולשון המשנה [שבועות כ"ט ע"א] אי זה הוא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרה זו בבאור עשרת הדברים. ומאשר שבועת שוא ושקר הוא בצד מה כמגדף השומע אזכרה מפי חברו לשוא או נשבע לפניו לשקר או ברך ברכה שאינה צריכה חייב לנדותו. ואם לא נדהו הוא עצמו יהיה בנדוי שלא חס על כבוד קונו. ומתיר אותו מיד שלא יתן מכשול לאחרים שאיננו יודע שנדהו [נדרים ז' ע"ב, רמב"ם שם פי"ב ה"ט]. כתב הר"ם ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנדוי שהרי למדו לשונם מעוה ושגיאה תמיד, [רמב"ם ה"י] במה דברים אמורים כשהנשבע או המברך לבטלה מזיד, אבל שוגג שלא ידע שאסור אינו חייב לנדותו, ואני אומר שאסור לנדותו, שלא ענש הכתוב שוגג, אלא מתרה בו שלא יחזור, ע"כ.
האזהרה רל"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת רל"א, שמיטה פ"ט ה"ל] הוזהרנו מלמנוע ההלואה קצתנו לקצתנו מפני השמטה כדי שלא יפול החוב, כי הכתוב הזהיר מזאת המחשבה ואמר [דברים ט"ו ט'] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ולשון ספרי [דברים פיס' קי"ז] השמר בלא תעשה פן יהיה בלא תעשה. ר"ל שאלו שני לאוין באו בזה הענין האחד אחר חברו כדי לזרז, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בפסוק באמרו [כתובות ס"ח ע"א] ורעה עינך באחיך האביון. והמעלה גדולה שבצדקה היא להלוות לעני לפי שתהיה תפוסתו דרך כבוד, ולהעמיד ענין הצדקה על דרך זאת באה אזהרה זו, עם הכונה שאם יקפוץ ידו מן ההלואה ליראתו מן ההשמט, אף על פי שרוב ההלואות נתנו לפרעון כל שכן שיקפוץ ידו מן המתן, ועל כן באו בענין אזהרה זו לשון שמורה שזה יהיה מתכונה רעה בנפש, והוא אמרו פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ומאשר זה תכונה רעה וחסרון גדול רמזו רבותי' על זה הפסוק [כתובות שם] שכל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עע"ז מאמרו פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, וכתו' בעע"ז [דברים י"ג י"ד] יצאו אנשים בני בליעל. ואפשר שהכונה בזה כי מי שאינו משגיח בעניים אינו מאמין בהשגחה, ואין לך ע"ז גדולה מזו.
המצוה קל"ד. [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"א, רמב"ם הלכות שמיטה פ"ט] לשון הר"מ צוינו להשמיט המשאות כלם בשנת השמטה, והוא אמרו יתעלה [דברים ט"ו ג'] (ואת אשר) [ואשר] יהיה לך את אחיך תשמט ידך. וכבר נכפל זה הצווי באמרו [שם שם ב'] וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו. ולשון תוספתא [גיטין ל"ו ע"א] בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים אינה נוהגת מן התורה אלא בזמן ששמטת קרקע נוהגת [רמב"ם שם ה"ב, ועי' סהמ"צ ל"ת ר"ל] ואז היא נוהגת בכל מקום. וכונת מצוה זו מבוארת במה שבארנו בענין שמיטת קרקע [מצוה קל"ב]. אמנם זאת נוהגת בכל מקום לפי שאינה תלויה בארץ. ומה שאינה נוהגת אלא בזמן ששמטת קרקע נוהגת, לפי שזאת המצוה לא תתקיים על אמתתה בזמן הגלות.
<h2>דף לח.</h2>
המצוה רל"ה. שנצטוינו לדון בדין עבד כנעני [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ה, רמב"ם הל' עבדים פ"ה] והוא שנעבוד בו לעולם, ושאין לו חרות אלא בשן ועין. ובאה מצוה זו בעבד כנעני, כמו שבאה האזהרה שלא לעבוד באחד מישראל, כדי שיודע ההבדל שבין עם ישראל לשאר העמים, עם הכונה בו כי כשיצטרך האדם למשרת או לעבד ישתעבד באלו לקיים המצוה, ולכונה זו אמרו [גיטין ל"ח ע"א וש"נ] כל המשחרר עבדו עובר בעשה. אמנם אם יצטרך לדבר מצוה מצוה לשחררו [שם וברכות מ"ז ע"ב] וזה משלמות תורתנו, וכן בשפחה שנוהגין בה מנהג' הפקר כופין את אדוניה לשחררה, שאין לך מצוה במקום שהפקר וזנות מצוי שם. וכן מה שבאה הקבלה האמתית שעובר השפחה מיוחס אחריה [קדושין ס"ט ע"א] מאמרו [שמות כ"א ד'] האשה וילדיה תהיה לאדוניה. והבא על שפחה כנענית ולדה כמוה היה זה מפני שהאם היא חמר לולד, ואין ספק שהבן שהוא מזרע הטמאים לא יהיה קדש, ומי יתן טהור מטמא, ואפשר שישען על הזרע ההוא, וכאשר יראה שלא יקרא לו זרע יתרחק מהוליד ממנה או אם יוליד ישתדל שישא ישראלית. ויציאת עבד כנעני בשן ועין לפי מה שכתוב בתורה [שם כ"א כ"ו] או בראשי אברים שאינם חוזרים [קדושין כ"ד ע"א] לפי מה שבאה הקבלה האמתית, זה מורה על יושר ושלמות תורתנו מפני שהכהו מכת אכזרי מכה שהיא נרשמת לעולם, קנסוהו שיצא מאתו, וכל זה להרחיקו ממדת האכזריות ולחמול על זה שהוא בתאר אדם, וחייב במקצת מצות, ושלא יהיה אדם אכזרי לעבוד בו בעבור שהוא תחת ידו. ומאשר מי שאין לו מצוה הוא בהמה בצורת אדם, אמרו רבותינו [רמב"ם פ"ה ה"ה] שעבד שלא מל ולא טבל אינו יוצא בראשי איברים.
<h2>דף מה.</h2>
האזהרה רנ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"ד, עבדים פ"ח ה"י] הוזהרנו מלהשיב עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל לאדניו, ואף על פי שאדוניו ישראל אחר שברח מחו"ל לארץ, לא יושב לו, אבל ישחררהו ויכתוב עליו שטר חוב בדמיו. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג ט"ז] לא תסגיר עבד אל אדניו וגו'. וכבר נתבאר ברביעי ממסכת גטין שבעבד שברח מחוצה לארץ הכתוב מדבר שיהיה הדין בו ויכתוב שטר לאדניו בדמיו והוא יכתוב לו גט חרות ולא יושב לעבדות בשום פנים מפני שנושע במקום הטוב הנבחר לקהל הנכבד, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת עם באור רבותינו לפי שזה בא להסתופף תחת כנפי השכינה. ובאה הקבלה שאם לא ירצה האדון לשחררו מפקיעין אותו ממנו, וכל זה משלמות תורתנו הקדושה לעזור לכל הבא לחסות בצל כנפי השכינה.
האזהרה רנ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"ה, עבדים פ"ח הי"א] הוזהרנו מלהונות זה העבד הבורח אלינו. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג י"ז] עמך ישב וגו' לא תוננו. ולשון סיפרא [ספרי דברים רנ"ט] גם כן לא תוננו זו אונאת דברים. כי כמו שהוסיף יתעלה לאו באונאת הגר לחלשתו והיותו גר הוסיף גם כן לאו שלישי באונאת העבד שהוא יותר חלוש הנפש ויותר נבזה, עד שלא נאמר זה עבד לא נשגיח בו באונאת דברים. ומבואר הוא שזה העבד שדבר בו הכתוב וכן הגר שהזהיר מלהונות אותו אמנם הם מקיימי המצות ר"ל גרי צדק, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי להיותו שפל יותר מן הגר צריך אזהרה ביחוד מאונאת העבד בדברים, עם היות הכונה ג"כ שלא יחוש שום אדם להונות העבד בדברים שיחשוב שהעבד לא יתבייש מאונאת דברים שמכיר בשפלותו בהיותו עבד.
<h2>דף מז.</h2>
האזהרה רכ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רכ"ז, שמיטה פי"א ה"א] הוזהרנו מלמכור קרקעותינו שבארץ כנען מכירה מוחלטת והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות, ע"כ. כונת אזהרה זו להעמדת הארץ כדי שיעמוד כל אחד על נחלתו, ובזה יתקיים הישוב. וגם להתעורר שה' הוא שהורישה לנו כדרך כי לי כל הארץ.
<h2>דף מח:</h2>
המצוה ר"מ. נצטוינו בדין הבער [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"א, רמב"ם נזקי ממון פ"ג] שנא' [שמות כ"ב ד'] כי יבער איש שדה וגו'. ענין דין זה הוא השן [ב"ק י"ט ע"ב] כשהבהמה אוכלת בתוך רשות חברו. וכבר בארנו כונת ענינה במצות רל"א [צ"ל מצוה רל"ז].
<h2>דף נו.</h2>
האזהרה צ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"ז, איסורי מזבח פ"א ה"ז] הוזהרנו מלתת מום בקדשים [חסר מן הדומות וזה יקרא מטיל מום בקדשים, עבודה זרה י"ג ע"ב] וכל מי שמטיל מום בקדשים לוקה ובתנאי שיהיה זה בזמן שבית המקדש קיים דחזי לקרבן, כמו שנתבאר בגמרא דעבודה זרה [שם]. ובאה האזהרה על זה באמרו [ויקרא כ"ב כ"א] בקרבן כל מום לא יהיה בו, ולשון סיפרא [תו"כ אמור פרשה ז' ה"ט] כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום, ע"כ. כונת אזהרה זו כי אחר שהוקדש לשמים וראוי להקרבה והוא בזמן שמקריבים ר"ל בזמן שבית המקדש קיים, הוזהרנו שלא נסבב שלא יהיה נקרב, כי זה יביא לבטול הקרבן. ומה שיש בו מן ההערה עם הכונה בזה גם כן לפי שהבכור הוא קרב לה' כשאין בו מום לכונה שכתבנו במצות עשה [קע"ו]. ואולי לפי שהאדם חס על ממונו יטיל בו מום כדי שיאכלנו.
<h2>דף נח:</h2>
האזהרה רנ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"ו, דעות פ"ו ה"י] הוזהרנו מלענות היתומים והאלמנות. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ"א] כל אלמנה ויתום לא תענון. וזאת האזהרה כוללת שלא נענה אותם לא בדברים ולא במעשה אבל נדבר עמהם בנחת ובדברים טובים ונתנהג עמהם כטוב המנהגים, והמקצר מדבר מזה עבר על אזהרה זו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, לפי שאלו אמללים ואין להם מנהיג לפיכך צריך שנפליג לדבר עמהם בנחת ודברים טובים שלא יחשבו שלשפלותם באשר אין להם מנהיג יקל האדם בהם ויגיע להם צער בזה. ובאה בזאת האזהרה ענש גדול להודיע שהשגחת ה' בשפלים ואת דכא ושפל רוח, והוא אמרו [שמות שם כ"ב] אם ענה תענה אותו וחרה אפי וגו', ולהיות השגחת ה' בפרטים אמ' אדון הנביאים [דברים ו' י"ח] ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. וידוע ה' שכל דבק בה' ר"ל שלם בשכל, הוא שיעוררהו שכלו לקרב האמללים.
<h2>דף נט:</h2>
המצוה ל"א לכבד זרע אהרן ולקדשו שנאמר [ויקרא כ"א ח'] וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב. ולשון הר"ם בספר המצוות [עשין ל"ב] צונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ולשים מדרגתם מדרגה קודמת בראשונה, ואפילו ימאנו אותו לא נשמע להם, זה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך. ובא הפירוש [גיטין נ"ט ע"ב, מו"ק כ"ח ע"ב] וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון. ולשון ספרא [תו"כ אמור פרשה א' הי"ג] ג"כ וקדשתו על כרחו, ר"ל כי זה הצווי נצטוינו ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו קדושים יהיו לאלקיהם על כרחם. והיו קדש לרבות בעלי מומין, שלא תאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלקיו לאיזה דבר נקדימהו ונכבדהו, לכן אמרו והיו קדש הזרע הנכבד כלו תמים ובעלי מום ע"כ. כבר באר הר"ם טעם מצוה זו. ומה שבאה הקבלה האמתית להכריחם בזה הכבוד, כל זה לכבוד ה', ולהערה למעלת נפשנו, וגם אם אין מטבע האדם לבקש הכבוד, וגם כי ימאן בו בדרך ענוה ע"כ נצטוינו לקדשם בעל כרחם, וזה יהיה הערה לשלמות נפשנו שהכל לכונת כבוד התורה. וכבר ידעת מאמר חכמינו אמרם [הוריות י"ג ע"א] ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ואמרו [מגילה כ"ח ע"א] כל ת"ח שמברך לפניו כהן עם הארץ חייב מיתה שנ' [משלי ח' ל'] כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי. אמר "למשניאי" להיות כבוד החכם לאהבת ה', ר"ל כדי להתעורר בלמוד החכמות והדעות וזה גורם להשניאו. מענין הקדושה והקדמת הכבוד בכהנים שקורא הוא ראשון בבית הכנסת, ומן הדין היה שלא יקרא כהן עם הארץ לפני ת"ח, וכבר נהגו העם לקרא כהן ראשון אפילו במקום שיש ת"ח מפני דרכי שלום [גיטין שם] שנאמר [משלי ג' י"ז] דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
<h2>דף ס.</h2>
המצוה י"ו לכתוב כל אחד ס"ת לעצמו [רמב"ם בסהמ"צ עשין י"ח] שנאמר [דברים ל"א י"ט] ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לו השירה הזאת לעד בבני ישראל. בא הפירוש המקובל [סנהדרין כ"א ע"ב ועי' רמב"ם פ"ז מהל' ס"ת ה"א] שזאת הצואה היא לכתוב ספר תורה לעצמו, כי לא יתכן לכתוב את התורה פרשיות [עי' גיטין ס' ע"א] ורצה באמרו "השירה" כל המצות הכוללת זאת השירה. וכונת מצוה זו מבוארת שהיא הצריכה לשלמות האדם, כי אין אומן אלא אם כן כלי אומנתו בידו, ומאשר חפץ האדם במעשה ידיו אמרו חכמים [מנחות ל' ע"א] שאם כתבה אדם בידו כאלו קבלה מהר סיני. לפי שיהיה בה חפצו וידקדק תמיד בענינה, וכן מאשר חפץ האדם במה שמשתדל לעשותו יותר ממה שיהיה בדבר שכבר נעשה. אמרו רבותינו [סנהדרין שם] שמצוה לכל אחד לכתבה משלו, ואעפ"י שהניחו לו אבותיו, וכבר בארנו פעמים רבות שהתורה היא הכוללת מה שיצטרך לחיי האדם אשר תכליתה להשגת הדעות אמתיות, ותכלית השגת הדעות האמתיות השגת ה' יתעלה, ומפני זה קראו התורה כלי אומנותו של הקב"ה [בר"ר פ"א א'], וחמדה טובה גנוזה שהקב"ה משתעשע בה [שבת פ"ט ע"א]. לפיכך צריך לדקדק בכתיבתה שיכתב בדקדוק ובשלמות להשיג המבוקש בה, וענינים רבים יש בענין ס"ת [עי' רמב"ם הל' ס"ת שם] לזאת הכונה, מהן הלכה למשה מסיני ומהן מדברי רבותינו, כגון סדר פרשיות פתוחות וסתומות וחסרות ויתרות וצורת האותיות המלופפות והתגים, שכל זה להוראת ענין מה. ויש דברים שהם פוסלים ס"ת, ר"ל שאין לה קדושת ס"ת. ומהם שנוי סדר הפרשיות, מפני שהקשר הענינים או הפסוקים יורו על ענין מה. וכן חסרות ויתרות באו לענין כמו שתמצא במדרש רבה בכמה מקומות אשר מהם יתבאר קצת מדיני המצוה, כגון בסכת בסכת בסכות [סוכה ד' ע"א] וכן לטטפת ולטוטפות [מנחות ל"ד ע"ב] וכן רבים. וכן התגים הונחו לסימן מה כמו שאמרו בהגדה [מנחות כ"ט ע"ב] כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד שעתיד לעמוד בעולמי בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, הנה זה המאמר ראיה שהתגים והקשרים הוראה לדבר מה, לפיכך צריך לדקדק בהם, כי כמו שאמר ה' למשה שעקיבא בן יוסף עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ, כן אפשר שיפקוד אלקי הרוחות איש שיתעורר בכונתם, וכבר שמענו שבידי חכמי התלמוד נתחבר ספר על רמזי התגים והאותיות המלופפות, ובעונותינו שרבו מפני ארך הגלות נאבדו כמה ספרים [עי' רמב"ם פ"ז מהל' ס"ת ה"ח]. ותמצא ברבה רבתי מאמרים שנראה מהם שהיו דורשין לפי מספר האותיות או התבות לרמוז על קצת עניינים, דרשו בפסוק ראשון שבבראשית כמספר האותיות לרמוז על מהלך ימי הלבנה. וכל זה משלמות תורתנו שכל החכמות נרמזות או נמצאות בה בענין או בתיבות או ברמזים או במלות או באותיות או בתגים. ולמעלת שלמותה בא הלכה למשה מסיני לכתוב ס"ת על הגויל ושיכתב במקום שער [שבת ע"ט ע"א, מנחות ל"ב ע"א], שהכתיבה במקום שער יותר נאה ומתוקנת שם מאשר אם תכתב במקום בשר, לפיכך אם שנה פסול, ועוד מפני שחפץ האדם בדברים הנאים. ומפני זה באה ג"כ הלכה למשה מסיני שיהיה העור מתוקן המלאכה, ר"ל מעובד, ואם אינו מעובד פסול [עי' גיטין נ"ד ע"ב]. וכן למען יזהר ויזדרז בתקונו הצריכו העבוד לשמו. ולנאות ס"ת אמר [מנחות ל' ע"ב] שלא יכתוב מקצתו על הגויל וקצתו על הקלף. ושיהיה המעבד ישראל [רמב"ם פ"א מתפילין הי"א, ועי' גיטין מ"ה ע"ב]. והצריכו שיהא העור מעור בהמה טהורה [שבת כ"ח ע"א], ואם חסר אחד מאלו פסול. וכן הצריכו ליזהר בכתיבתו בצורת האותיות כתקנן שלא תדמה אות לאות אחרת [שבת ק"ג ע"ב], ושיהיו מוקפות גויל [מנחות כ"ט ע"א], כדי שיובן הענין ולא יתחלף לו אות באות או תיבה בתיבה. וכן הצריכו השרטוט [מגילה י"ז ע"ב] כדי שיכתוב ביושר, ושיכתוב בדיו שחור [שבת קל"ג ע"ב] שתהיה בתיבה נכרת ונראית, וכן הרבה ענינים מהלכה למשה מסיני, ודברי רבותינו, ותקון הגאונים כדי לנאותה ולחבבה הכל מפני שהיא כלי חפץ דרושה לכל חפצי האדם. ומאשר ס"ת היא חיי הנפש אמרו חכמים [מגילה כ"ז ע"א, ב"ב קנ"א ע"א] שאין מוכרין ס"ת אפילו אין לו מה יאכל, ולא התירו למכור ס"ת אלא ללמוד תורה, מפני שתכלית התורה לזה, וכן לישא אשה לקיום המין, ולמען לא יגבר עליו יצרו המתנגד לכונת התורה, ולזאת הכונה אמרו [יבמות ס"ב ע"ב] השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, ומה שהצריכו. [חסר].
<h2>דף ע:</h2>
המצוה רכ"ו. לר"מ [סהמ"צ עשין רכ"ה, ה' רוצח פ"ה] ציוונו להגלות מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט. והוא אמרו ית' [במדבר ל"ה כ"ה] וישב בה עד מות הכהן הגדול. ולשון סיפרי [דברים פיס' קפ"א, ועי' מכות י"א ע"ב] וישב שם אינו יוצא משם לעולם שנאמר שם שם תהא דירתו שם תבא קבורתו, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת להציל נפש השוגג, כמו שאמר הכתוב [דברים י"ט ד'] ונס שמה וחי וביארו רבותנו [מכות ו' ע"א, רמב"ם שם פ"ז ה"א] וחי עשה לו שיחיה תלמיד שגלה מגלין רבו עמו וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו שתכלית האדם לקיים התורה והמצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
